מדיטציה יהודית

מהי מדיטציה {התבוננות} יהודית?


ובכן על מנת לענות על כך כראוי הכי טוב ונכון הוא להצטרף למפגש חוויתי או לקורס יסודי בנושא. עם זאת כדי להבין את הרעיות נביא כאן ציטוט מהספר "התבוננות במעשה מרכבה", שכתב הרב דרור שאול והדפיסו בדרמסלה. תוכלו לעיין או להשאיל או לרכוש את הספר בבתי חב"ד דרמסלה וכן בארץ.


תכליתה של עבודת ההתבוננות ביהדות


ענינה של עבודת ההתבוננות, בפרט כפי שהיא מובאת במשנת החסידות, הנה לעזור למתבונן לגלות ולממש את כל כוחות נפשו, אשר רק בזכות כך תבוא גאולתנו המיוחלת. כמאמר דוד המלך לבנו "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם" כלומר שידיעת נפש האדם היא על מנת לדעת את השם כדי שנוכל להתמסר לו כראוי. מימוש מרבי זה של יכולת האדם, מונחה ונבנה בדרכה הרוחנית של הקבלה והחסידות המציעה לימוד עשיר ומעמיק בצפונות הבריאה ובנפש האדם.
הלימוד העיוני הנרחב וכן העסק בתורת הסוד הינם שער ואמצעי להגיע למטרה המיוחלת. מטרת הלימוד, בין השאר, היא להביא את המתבונן לחוויה עמוקה של רגש רוחני הכולל אהבה ויראה שהם – כלשון הזוהר הקדוש, על דרך שתי כנפיים שבעזרתן מתרוממת כל מציאות האדם. רגש זה הוא מעין טעימה ממציאות נעלמת ומופלאה שהנה רובד נסתר הקיים תמיד מתחת לפני השטח. בזכות טעימה שכזו, יכול האדם לקבל כוחות ותעצומות נפש שיאירו את מציאות היומיום שלו באור פנימי ומשמח. עוד יש לומר, שגם חוויה זו אינה התכלית, רק שבזכותה נפעל הרגש המיוחל של תחושת ביטול בפני ה' והתאחדות עמו אשר זו היא תכלית הכוונה. חווית הביטול מתבטאת בעיקר בעשייה נמרצת למען הזולת בכלל ועם ישראל בפרט. התמסרות מוחלטת זו לצרכיהם הגשמיים והרוחניים של בני ישראל הינה אות ומופת אצל צדיקים אמיתיים כדוגמת הרבי מלובאוויטש מלך המשיח. וממנה עלינו לשאוב אומץ ועידוד לאופן שליחותנו אנו.
השימוש באמצעים מדיטטיבים שייך במיוחד לדור שלנו השואף לחוויה מורגשת וברורה על מנת להתעצם עם חווית האחדות.
בכללות, על פי הקבלה, במציאות העולם כל נברא מורכב מ'אור' ו'כלי'. לדוגמא באדם יש נשמה שהיא בבחינת אור ויש גוף שהוא בבחינת כלי. גם בהתבוננות יש אור וכלי. האור הוא התוכן העיוני והכוונה, ואילו הכלי הוא האמצעי של האדם להתאחד עם האור.
מצד הכלים, כלומר עזרי ההתבוננות: תנוחה, נשימה, תנועה, דמיון מודרך וכו', זוהי דרך שכבר הלכו בה בני הנביאים אשר השתמשו בדרך זו על מנת להגיע להתחברות אישית לאמת האלוקית המוחלטת.
מצד האור, כלומר תוכן ההתבוננות, הרי הוא מבואר בספרי קודש רבים. בפרט בספרי חסידות חב"ד. 


יגעת ומצאת – תאמין!


חוויה רוחנית אמיתית יכולה להגיע לאדם באופן של מתנת שמים, ללא כל סיבה הנראית לעין, על דרך נס אשר על שורשו לא ניתן להתחקות. חוויה מסוג זה נקראת בקבלה – "אתערותא דלעילא" [התעוררות של המעלה].
כל אדם, כשיתבונן במהלך חייו, בודאי יוכל למצוא מקרים רבים בהם חש גילוי רוחני נעלה, מלווה בתחושת ביטחון, שמחה, אחדות ואהבה.
גילויים מסוג זה, מאפשרים מעין הצצה למציאות קסומה שבדרך כלל מכוסה ועטופה מעינינו.
אכן, דרכם של גילויים אלו לחלוף כעבור זמן קצר בהותירם רושם עז בנפש. אותו הרושם, מאפשר לאדם לפתח ציפייה והשתוקקות לטעום עוד ועוד מהאור כי טוב. חוויות מסוג זה העוברות על כל אחד מאיתנו, מרגשות כשלעצמן אך עלינו ל'עבוד' איתן. הכוונה היא שחוויה רוחנית מופשטת אמורה להתלבש בכוחות השכל ולהיות מתורגמת לשינויים תפיסתיים, רגשיים והתנהגותיים בחיינו. ללא תרגום זה החוויה הופכת לחסרת ערך ומאבדת מעוצמתה. אמת הדבר, כי התעוררות זו מלמעלה, אשר הגיעה בלא הכנה לאדם, היא-היא המפתח לעבודת האדם היותר עיקרית ומהותית הנקראת "אתערותא דלתתא" [התעוררות של המטה].
"אתערותא דלתתא" – הנה הכינוי הכללי לעבודת האדם מצד עצמו, לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה, עד שיכנס אל הקודש פנימה. עבודה זו אמנם דורשת מאמץ עצום מצד האדם אך עם זאת שכרה בצידה.
בדרך כלל, תהיה דרך זו רצופה קשיים, מניעות וספיקות, עם זאת – בידנו הכוח להפוך את הקושי ממכשול ליתרון, שידחוף אותנו להשתמש בכל כוחות הגוף והנפש על מנת להגיע למטרתנו – חווית האחדות בבריאה ונוכחות האלוקות בכל רבדי חיינו.
היגיעה מתחלקת לשתי עבודות עיקריות הראשונה היא יגיעת נפש שמשמעותה אימון המחשבה וריכוזה באופן שתוכל בקלות להתבונן בתפילה ובלימוד, הכושר לכך נרכש בהדרגה ולכל אחד כוחות שונים מולדים ונרכשים בזה. הסוג השני של העבודה הינו יגיעת בשר שמשמעותו ביטוש והכנעת הגוף על ידי שליטה ביצרים והשפלת הגאוה המדומה שבאדם.
יתכן שדרך זו תמשך זמן מה והיא אף עשויה להיות קשה מהמצופה, אך – בכל צעד שאדם עושה בכוחות עצמו יש ממשות שאין ממנה חזרה אחורה {אפילו אם וכאשר נופל אדם זה ממדרגתו, ההישג שהשיג בכוח עצמו מותיר בו רושם בל ימחה}. זוהי השגת מדרגה באופן של נחלת עולם, עד שמגיעים לנחלה בלי מיצָרִים, אור אין-סוף ברוך הוא ממש.
מכאן מובן, שאופן העבודה היותר מכוון ויותר אמיתי הוא "עבודה בכוח עצמו", לא לצפות למתנות ולהנחיות מלמעלה, אלא להתעסק בעצמו עם המציאות. להיאבק ולהשתדל וממילא להשיג חוויה רוחנית שכל כולה תוצאה של עבודה ברורה ושיטתית העולה בסדר והדרגה.
כיוון שהאדם מטבע בריאתו הינו מוגבל, מוכרח הדבר שבמוקדם או במאוחר יגיע למבוי סתום. רגע זה הוא אמנם בבחינת "עת צרה היא ליעקב" אבל דווקא שם יכול להתקיים בו המשך הפסוק "וממנה יוושע". כאן עליו להודות במוגבלותו ולהכנע בפני השם בתפילה ובקשה לעזר הנחיה ועצה. לאחר מכן עליו לפנות למציאת נשמה נעלית יותר ממנו הרי היא נשמת הצדיק הרואה ומבין את המציאות בבהירות עצומה ומסוגל לתת עצה וברכה אותה האדם לא יכול היה להשיג בעצמו. רק בזכות ההודאה בשפלותו העצמית נעשה האדם כלי מוכן להשפעת הצדיק ההכרחית על מנת לתקן את השקפת עולמו ולאפשר לו לבחור בטוב האמיתי.
ההולך בדרך הקבלה, חייב לזכור שגם החוויה הנעלית והנפלאה ביותר, עדיין אינה התכלית, אלא אמצעי בלבד. התכלית הנה לחיות על פי רצון הבורא – רק מפני שלכך וכך- נברא האדם, שפנימיות רצונו היא רצון הבורא, ללא כל ציפייה לשכר גשמי או רוחני המתלווים בדרך הטבע לעשייה הנובעת מרצון זה.
קיצור: ההתבוננות בה מדובר בכתבי הקודש היא הדרך למאמץ מכוון ואמיתי המאפשר גם חוויה פנימית.
עבודה זו מכונה "עבודה בכוח עצמו" והכוונה היא שכשאדם פועל מתוכיותו, ודולה מתוך נפשו: רצון, שכל, רגש ומעשה, הרי זו עבודה בכוח העצם שבתוכו. כמובן, כל הבנה ומציאה צריכה להתברר באופן מעמיק עם משפיע חסידי אמיתי, אשר יוודא שאין מדובר כאן בדמיון שוא, אלא בגילוי רצון ה'. תהליך זה חייב להבנות במקביל לקיום של הוראות האמת שכבר ניתנה מלמעלה לכל יהודי, כהוראות שניתנו במתן תורה על ידי משה רבנו {ונכתבו ב"שולחן-ערוך"}, וכן הוראות ברורות שניתנו מהרבי או ממשפיע. הגילוי של אותו עצמי שבו {חלק אלו-ה ממעל, שהוא האני האמיתי שלו}, הוא תכלית עבודת ההתבוננות עליה מסרו נפשם המקובלים והחסידים ובראשם רבותינו נשיאינו {אדמו"רי חב"ד לדורותם}.
אתם מוזמנים ליצור קשר ולקבל פרטים על הסדנא הבאה בדרמסלה או בארץ.